ההחלטה להיות ‘אמא נוכחת’ היא כנראה הדבר הכי גרוע שקרה לעסק שלי.

כי עד שלא הוצאתי את העסק מהראש שלי למערכת אחת, הייתי נוכחת בגוף אבל נפקדת בראש. הנה איך בניתי שיטה שמאפשרת לי לנשום. לא תכננתי לבנות שיטה.
כשעזבתי עבודה כשכירה ויצאתי לעצמאות, לא הייתה לי תוכנית עסקית. הייתה לי החלטה אחת בלבד – אני רוצה להיות אמא נוכחת.

איך זה התחיל

הילדים היו חוזרים מבית הספר באחת. בין אחת לשלוש היה זמן בישולים וארוחת צהריים משותפת. ידעתי שאני לא רוצה לחזור לימים שבהם אני יוצאת בבוקר וחוזרת כשהם כבר עייפים.
אז עבדתי בבוקר. עוד קצת אחרי הצהריים. אבל הראש לא הפסיק לעבוד. משימות, לקוחות, דברים שצריך לזכור. הכול נשאר אצלי בראש.

הרגע שהכול השתנה

ובשלב מסוים הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה. לא כי אין עבודה, אלא כי אי אפשר להחזיק עסק שלם בזיכרון.
התחלתי לכתוב הכול. כל משימה, כל פנייה, כל סיכום שיחה. לא מתוך אהבה למערכות, אלא מתוך צורך לנשום.
לאט לאט נוצרה דרך עבודה שבה שום דבר לא תלוי בזה שאני אזכור. המידע נמצא במקום אחד. המשימות מחכות שם גם אם עצרתי באמצע היום. והעסק ממשיך לזוז גם כשאני עם הילדים, או פשוט לא זמינה.

מה גיליתי בדרך

רק אחר כך הבנתי שזה לא רק אצלי. בעלי עסקים שהגיעו אליי הרגישו בדיוק אותו דבר – עומס שלא נובע מכמות העבודה, אלא מזה שהכול יושב עליהם.
והשיטה שנבנתה בשביל החיים שלי, התחילה לעבוד גם עבורם.

כי בסוף, עסק טוב לא אמור לקחת את החיים. הוא אמור לאפשר אותם.