שירה פתחה את העסק שלה עם חלום אחד פשוט.
להיות החופשייה.
לא לענות לאף אחד. לא לשבת במשרד של מישהו אחר.
לקחת את הילדים מהגן בזמן, בלי לבקש רשות.
היא הצליחה לפתוח את העסק.
היא פשוט שכחה לצאת מהמשרד.
כי עכשיו המשרד הוא בכל מקום.
בטלפון בזמן ארוחת הערב.
בראש בזמן שהיא מנסה להירדם.
בבוקר, לפני שהקפה התקרר, כבר יש רשימה שממתינה.
לקוח שלא ענה.
הצעת מחיר שנשלחה ונשכחה.
משימה שנפלה בין הכיסאות.
וטבלה. עוד טבלה. תמיד עוד טבלה.
“עבדתי על הכל, אבל הרגשתי שכלום לא מתקדם.”
שירה לא הייתה לא מוכשרת.
היא לא הייתה לא מאורגנת.
היא פשוט ניסתה לנהל עסק עם כלים שנועדו לשרוד, לא לצמוח.
ביום שהיא הפסיקה לשאול “איך אני מספיקה הכל”
והתחילה לשאול “למה אני עושה את זה לבד”
הכל השתנה.
מערכת אחת. תהליך אחד. מקום אחד שמחזיק הכל.
לא כי שירה לא יכלה לזכור.
אלא כי הראש שלה שווה יותר מלהיות תזכורת לחיות.
שלושה חודשים אחר כך היא לקחה את הילדים לים באמצע שבוע.
הטלפון היה בתיק.
היא לא בדקה אותו אפילו פעם אחת.
זה לא נס.
זה מה שקורה כשעסק סוף סוף עובד בשבילך,
ולא להיפך.